מערכות אקולוגיות  הן מערכות דינאמיות נמצאות בתהליך מתמיד של שינוי, אם באופן טבעי בגלל גורמי אקלים, סביבה, תחרות וכיו"ב ואם בגלל מעורבות האדם. באופן טבעי המערכות שואפות לייצוב ולאיזון.

כאשר רוצים לשקם מערכות אקולוגיות שנפגעו בגלל מעורבות האדם -  והמערכת כבר נמצאת בתהליך כלשהו של תגובה להפרעה וניסיון לאיזון - איך יודעים לאיזה מצב לשקם את המערכת האקולוגית והאם השיקום לא ייצור בעצמו שינויים שירחיקו את המערכת מהמצב הטבעי? 

תודה!

השאלה עוסקת במערכות אקולוגיות שנפגעו בידי אדם, ותוהה איך יודעים כיצד לשקם אותם, אל מול הדינמיקה הטבעית שלהן, ששואפת להגיע לאיזון. זוהי שאלה מצוינת, אבל מורכבת, והתשובה אינה פשוטה ואינה קצרה.

ראשית, תשובה עקרונית. המערכת האקולוגית תוכל תמיד להשתקם מעצמה, ומנקודת ראות של המערכת עצמה -- היא אינה זקוקה לשיקום אנושי. אלא שבמקרים רבים ההשתקמות העצמית של המערכת אורכת פרקי זמן ארוכים מאד ביחס לתוחלת החיים שלנו (מאות שנים), ועל כן נראה לנו שהמערכת אינה משתקמת מעצמה. על כן, מנקודת מבט אנושית -- האדם מרגיש שהוא צריך לסייע בשיקום המערכת. זוהי כמובן תחושה פנימית סובייקטיבית, אבל מובנת.

לגבי השאלה איך יודעים אם השיקום עוזר להביא את המערכת למצב 'טבעי' יותר – התשובה היא – כמעט בלתי אפשרי לענות על שאלה כזו, כי הביטוי 'מצב טבעי' הוא מושג סובייקטיבי, שאינו מוגדר היטב, ואנשים שונים תופסים ומגדירים אותו באופן שונה לגמרי. עדיף על כן לנסח את השאלה קצת אחרת, ולשאול, בעצם, שתי שאלות. האחת -- איך יודעים אם השיקום עוזר להביא את המערכת למצב טוב יותר ורצוי מבחינתו של האדם (שמפיק ממנה 'שירותי מערכת'), והשניה – איך יודעים אם השיקום מביא את המערכת למצב 'בריא' יותר מבחינה אקולוגית. על שאלות אלה יותר קל לי לענות.

לגבי המצב הרצוי לאדם, ברגע שהציבור (או מנהל השטח) מגדיר לעצמו מהו המצב הרצוי מבחינתו – ניתן למדוד אם השיקום מצליח או לא, או באיזה קצב מתקדם השיקום. מיד אביא דוגמאות. לגבי ה'בריאות האקולוגית' של המערכת, ניתן למדוד אותה בפרמטרים כמותיים, לדוגמה – קצב הייצור הראשוני, קצב פירוק חומר אורגני, מגוון מינים, ועוד.

במקרים מסויימים יש לנו ידיעה די טובה של מה אפשר לעשות ואיך זה צפוי להשפיע על המערכת. ניקח לדוגמא את נחל הקישון. תושבי המקום היו שמחים לו ניתן היה לשוט בנחל בסירה ולראות מסביב צומח טבעי, עופות מים, ולנשום אויר נקי מזיהום וללא ריחות דוחים. אילו היה ניתן להסיר מחר את כל המפגעים באיזור הנחל, כולל פליטות מזהמים למים ולאוויר -- המערכת היתה חוזרת מעצמה למצב 'טבעי' או 'טבעי למחצה'   -- אבל רק בתוך עשרות שנים רבות, בעיקר בגלל בוצה רעילה בקרקעית. אם רוצים לקצר את התהליך --- ניתן ליזום שיקום אקטיבי בידי אדם, שיכלול בעיקר חפירה של הבוצה והרחקתה (למערכת אקולוגית אחרת...).  במקרה כזה ניתן להניח שהשיקום עוזר להביא את המערכת במהירות יחסית לתיפקוד בריא יותר מנקודת ראותו של האדם (ניתן לשימוש לצרכי נופש למשל). אפשר גם להניח שהשיקום תורם ל'בריאות' המערכת האקולוגית (מגוון מינים, קצב הייצור ראשוני וקצב פירוק חומר אורגני במים ועוד).

במקרים אחרים – אנו יודעים שהמערכת הפגועה משתקמת מעצמה באופן משביע רצון ובפרק זמן סביר. במקרים כאלה ניסיונות שיקום בידי אדם הם מיותרים. הדוגמה הבולטת היא שריפות חורש ויער בחבל הים תיכוני בישראל. לאחר השריפה הצומח הים תיכוני משתקם במהירות (יחסית) -- בתוך 15 עד 30 שנה, ואיתו גם בעלי החיים במערכת, כמו ציפורים, יונקים, חרקים וכו'.  עד לאחרונה -- הגורמים המנהלים את המערכת האקולוגית בישראל לא הבינו זאת, ואירגנו מבצעי נטיעות רחבי היקף (למשל, אחרי שריפת הכרמל ב-1989 או שריפת שער-הגיא בשנת 1995). למרות זאת, הצומח הטבעי התפתח בדרך כלל מהר יותר מאשר השתילים, ותצורת הצומח שהתקבלה ברוב איזורי הנטיעות לא הושפעה מהנטיעות כלל. בהרבה איזורים שבהם נשתלו אורנים, גדל בסופו של דבר חורש של עצים רחבי עלים, ובאיזורים שבהם נשתלו אלונים – התפתח לעיתים יער אורנים. כיום יש הבנה רחבה בקרב אותם גופים (קק"ל, רשות הטבע והגנים) שאין צורך להתערב בהשתקמות הצומח הטבעי בחבל הים-תיכוני.

ולסיום, יש מקרים בהם אין לנו תשובה מוחלטת מהי דרך השיקום המיטבית מנקודת מבט של מצב המערכת האקולוגית. לדוגמה, קיימים מקרים בהם הפגיעה במערכת האקולוגית היא קשה יותר מאשר שריפה. המערכת האקולוגית פגועה מאד, והשתקמות טבעית יכולה לארוך מאה שנה או יותר. במקרים כאלה יש עניין בשיקום מהיר יותר. דוגמה בולטת היא המקרה של מחצבה פעילה, שבה מסירים את כל הקרקע ביחד עם שכבות סלע. כאשר מחצבה כזו ננטשת – יעברו עשרות רבות של שנים ובאזורים מדבריים -- מאות שנים עד אשר הסלע שנחשף יתבלה, ועד אשר הבלייה תיצור שיכבת קרקע עבה. הצומח שמתחדש במחצבות נטושות אינו הצומח שהיה במקום לפני החציבה. קיימות מספר דרכים כדי לזרז את השיקום הטבעי. למשל, ניתן להביא למקום אדמה מאיזור שכן. ניתן לשתול שיחים או עצים ממינים שונים, עם או בלי השקייה, או להסתפק בזריעה של צמחים חד שנתיים. כל התערבות כזו צפויה להביא לתוצאה שונה ובקצב שונה. כל התוצאות הללו יביאו תוך שנים אחדות למערכת אקולוגית שתהיה בוודאי יותר 'בריאה' מהמחצבה בעת נטישתה, אבל לא ברור איזו מהן תביא לתוצאה הטובה ביותר מבחינה אקולוגית – גם מחוסר ידע, וגם בגלל תוצאות רב משמעיות. למשל, ייתכן שנטיעת אורנים תביא לייצור ראשוני וקיבוע פחמן גבוהים יותר, בעוד שנטיעת אלונים תביא למגוון מינים גבוה יותר.

לשאלה מה עדיף מבחינה אקולוגית – יש יותר מתשובה אחת נכונה... בעצם, גם לשאלה מה עדיף מבחינת בני האדם – יש יותר מתשובה אחת. במקרים כאלה יש טעם להביא למקבלי ההחלטות את מירב המידע, ולקוות שיקבלו החלטה נבונה...

מקווה שעזרתי. כל טוב

---יוחאי

פרופ' יוחאי כרמל
היחידה להנדסת סביבה,מים וחקלאות
הטכניון